חומש – מתי נותנים עשרים אחוז מההכנסה

חומש הוא נתינה של חמישית מההכנסה לצדקה, כלומר עשרים אחוז. בשולחן ערוך המעשר נקרא "מדה בינונית", והחומש נקרא "מצוה מן המובחר". באותו מקום כתוב גם גבול: "ואל יבזבז אדם יותר מחומש". במאמר נסביר איך מחליטים אם לתת מעשר או חומש, מאיפה לומדים חומש מההכנסה, ומה פירוש הכלל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

מה זה חומש

שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה

שולחן ערוך, יורה דעה רמט, א

השולחן ערוך מונה כאן כמה דרגות. מי שיכול, נותן לפי מה שהעניים צריכים. מי שאינו יכול, נותן עד חמישית מנכסיו, וזו "מצוה מן המובחר". עשירית היא "מדה בינונית", ופחות מזה נקרא "עין רעה". כך כתב גם הרמב״ם (הלכות מתנות עניים ז, ה).

החפץ חיים מסכם זאת כך:

ודע עוד, דמדת מעשר הוא להנוהג בצדקה במדה בינונית; אבל הרוצה להתנהג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו אחד מחמשה.

אהבת חסד, חלק ב, פרק יט, סעיף ג

המקור: "עשר אעשרנו לך"

בגמרא במסכת כתובות, מיד אחרי הכלל שלא לתת יותר מחומש (נביא אותו בהמשך), שואלים מה המקור בפסוק:

אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי קְרָא: ״וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״.

כתובות נ ע״א

זה נדרו של יעקב אבינו (בראשית כח, כב). רש״י מפרש: "שני עישורין הוו להו חומש", כלומר שני מעשרות הם יחד חומש.

הגמרא מקשה שהמעשר השני אינו כמו הראשון. רש״י מסביר: אחרי שמפרישים עשירית נשארים תשעה חלקים, ועשירית מהם היא פחות, כך שאין כאן חומש. רב אשי עונה:

אָמַר רַב אָשֵׁי: ״אֲעַשְּׂרֶנּוּ״ לְבָתְרָא כִּי קַמָּא.

כתובות נ ע״א

כלומר, גם המעשר השני הוא כמו הראשון, עשירית מהסכום כולו. שני מעשרות כאלה הם בדיוק עשרים אחוז.

בעל אהבת חסד מוסיף נקודה מעשית. מכיוון שהפסוק לא אמר "חומש" אלא שני מעשרות, הוא כותב: "משמע דטוב יותר שיפריש שני פעמים מעשר". הוא מביא גם מספרים שהחומש הוא זכר לשני המעשרות שהפרישו ישראל מהתבואה בכל שנה: בשנים הראשונות של מחזור השמיטה מעשר ראשון ומעשר שני, ובשנה השלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ואת שני המעשרות הוא מציע לחלק כך: "מעשר אחד לבעלי תורה", "ומעשר שני לשאר צרכי מצוה" (אהבת חסד, חלק ב, פרק יט, סעיף ג ובהגהה שם). על סדרי עדיפויות בנתינה כתבנו במאמר למי נותנים מעשר.

"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"

אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.

כתובות נ ע״א

באותו דף בגמרא מובאות כמה תקנות שתיקנו חכמים באושא, וזו אחת מהן. "המבזבז" הוא מי שמפזר את ממונו ביד רחבה, ורש״י מפרש: "לעניים". התקנה אומרת לו לא לתת יותר מחמישית. הטעם כתוב בברייתא: "שמא יצטרך לבריות", כלומר שלא יגיע בעצמו למצב שיצטרך לעזרת אחרים. כך כתב גם הרמ״א: "ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות" (יורה דעה רמט, א).

הרמב״ם כותב דברים חריפים על מי שמקדיש את כל נכסיו:

וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת אֶלָּא שְׁטוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם. אֶלָּא כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ.

רמב״ם, הלכות ערכין וחרמין ח, יג

את האיסור להקדיש את כל הנכסים הרמב״ם לומד מהפסוק על מי שמחרים מנכסיו לה׳: "מכל אשר לו", ולא כל אשר לו (ויקרא כז, כח). הביטוי "חסיד שוטה" לקוח מדברי חכמים, והרמב״ם מביא אותו כדי לומר שמי שמפזר את כל ממונו עד שיצטרך לבריות, אין זו חסידות.

האם אפשר לתת יותר מחומש?

בשעת מותו

הגמרא מספרת שמר עוקבא, לפני מותו, ביקש את חשבונות הצדקה שלו. הוא מצא שנתן שבעת אלפים דינרים, ואמר שהצידה שלו מעטה והדרך ארוכה. אז חילק מחצית מממונו. הגמרא שואלת איך עשה כך, הרי באושא תיקנו שלא לתת יותר מחומש, ועונה:

הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו. אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֵית לַן בַּהּ.

כתובות סז ע״ב

וכך כתב הרמ״א: "ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה" (יורה דעה רמט, א).

כשיודעים על עניים במצוקה

השולחן ערוך פותח במילים "אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים". בעל אהבת חסד (חלק ב, פרק יט, סעיף ד) מביא דעה ("יש אומרים") שחומש הוא מידה יפה כשאדם אינו יודע על עניים שזקוקים לעזרה. אבל לפי דעה זו, כשהוא יודע שיש בעיר אלמנות, יתומים ואנשים במצוקה, הוא חייב מן הדין לתת עד חומש מנכסיו, אם ידו משגת. בהגהה שם הוא מבאר שלדעת הרמב״ם בפירוש המשנה, התקנה שלא לתת יותר מחומש נאמרה במי שמבזבז מעצמו, ולא כשעניים עומדים לפניו. הוא דן שם בדברי הגר״א ובשיטות נוספות, ומסיים: "וצריך עיון גדול בכל זה למעשה". כאן ודאי כדאי לשאול רב.

חומש מהקרן או מהרווח

וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה

שולחן ערוך, יורה דעה רמט, א

כלומר, מי שמתחיל לתת חומש, בשנה הראשונה מחשב חמישית ממה שכבר יש לו, ומשם והלאה חמישית מהרווח של כל שנה. כך כתב גם בעל אהבת חסד על החומש: "פעם ראשונה מהקרן, ומכאן ואילך מהרוח שיזדמן לו". אותו סדר נוהג גם במעשר, כמו שהסברנו במאמר מעשר כספים – מה זה ואיך מחשבים.

איך מחליטים: מעשר או חומש?

בין מעשר לחומש יש גם דרך ביניים. בעל אהבת חסד כותב:

מי שירצה לתן יותר ממעשר, וחומש אינו יכול לתן, גם כן הרשות בידו

אהבת חסד, חלק ב, פרק יט, סעיף ג, בהגהה

ועוד כתב שם: "ויותר טוב שיפריש מעשר בצמצום", "והיותר יתן בתורת צדקה בעלמא". כלומר, לדבריו עדיף להפריש מעשר מדויק, ואת מה שמעבר לו לתת כצדקה רגילה.

מי שבוחר בחומש, יכול לנהוג כהצעת בעל אהבת חסד ולהפריש שני מעשרות נפרדים. כך קל לראות כמה ניתן מכל אחד, ולמי.

דוגמה פשוטה: מי שהרוויח החודש 12,000 ₪, המעשר שלו הוא 1,200 ₪, החומש 2,400 ₪, ו־15 אחוז הם 1,800 ₪. את הסכום המדויק לפי הכללים שלכם אפשר לחשב במחשבון המעשר.

הגמרא עצמה נותנת שיקול אחד חשוב: "שמא יצטרך לבריות". לכן ההחלטה תלויה גם במצב הכלכלי של המשפחה. זו החלטה אישית, וכדאי לקבל אותה יחד עם רב.

בפנקס המעשרות כל קופה מקבלת כללים משלה: מעשר, חומש, בין לבין, עם ניכוי הוצאות או בלי. רושמים הכנסה או תרומה במשפט אחד בוואטסאפ, במייל אישי או באפליקציה, ו"נותר לתרום" מתעדכן בכל רגע. אפשר לייבא גיליון קיים, ובסוף השנה לסגור אותה ולבחור מה עושים בעודף. את שיעור הנתינה אתם קובעים עם הרב שלכם, כי האפליקציה לא פוסקת הלכה.

המאמר נועד ללימוד, ואינו פסק הלכה. בשאלה מעשית, שאלו רב.